האם אתם מרגישים שהחברה שיפוטית כלפי ילדיכם?

שיפוטיות היא מילה גסה בעיניי!
וגם אני נופלת בזה לעיתים רחוקות.
וכולנו נופלים בכך!!
הקושי הגדול של ילד המתמודד עם מחלה כרונית
היא פגישת השונות שלו למול ילדים בריאים.
השבוע נפגשתי עם זוג הורים וילדם בן ה 10.
מצד אחד, הילד חי חיים רגילים
הוא בבית ספר רגיל, בכתה ד.
תלמיד טוב, ילד שיש לו חברים.
ומצד שני , התמודדות יום יומית לא פשוטה.
והקפדה על תזונה,
טיפולים, תרופות,
רופאים, ביקורת ,והשגחה צמודה.
שאלתי את הילד מה הכי קשה לך?
הוא ענה :
הכי קשה לי שאין לי את הספונטניות שיש לילד אחרים.
הכי קשה לי שאני כועס שכל הילדים בריאים.
הכי קשה לי שאני שונה.
הכי קשה לי שאני מרגיש אחר.
ולילד הזה יש הורים תומכים.
לילד הזה יש חברים טובים.
הילד הזה תלמיד טוב.
וכל הרגשות גורמים לו ….
להפסיק לרצות להגיע לבה"ס.
להרגיש רגשי נחיתות מול ילדים אחרים, רק …
בגלל שהם בריאים.
לכעוס, להאשים, ולפעמים ליצור אנטגוניזם כלפיו.
ואז אין פניות ללימודים.
הילד טרוד .
יש גיל שהחברים הם כל עולמו של הילד.
וכמה שאנחנו ההורים נאהב, נכיל, ונהיה שם בשבילו.
זה לא מחליף להיות חלק מקבוצת השווים.
בגיל 9 גיל ההתבגרות הרשמי מגיע.
בגיל 12- הילד מתחיל לגבש זהות אישית משלו.
ובגלל שהוא מרגיש 1 ,2 או לא .
לעיתים שופטים את הילד .
ובסך הכל הוא רוצה להיות ילד כמו כולם.
והילד מדבר עם ההורים.
והילד מדבר ומשתף ומנסה לראות את 1/2
הכוס המלאה
אבל רגע … חכו
הוא רק בן 10
ועבר חיים שונים מיתר הילד.
שונים במהות, שונים בהתמדדות, שונים !!!
חכו רגע – תנסו לא לשפוט .

כתוב/כתבי תגובה